"שושנת האַיִן-Niemands Rose" – שלווה הדר

"שושנת האַיִן-Niemands Rose" – שלווה הדר, גלריה טובה אוסמן, פברואר 2015


צילום: סיגל קולטון

"אַיִן
הָיִינוּ, הוֹיִים, נִהְיֶה
תָּמִיד, פּוֹרְחִים:
שׁוֹשַׁנַּת הָאַיִן,
שׁוֹשַׁנַּת שׁוּם אִישׁ".

 

מתוך "פרק תהילים", פאול צלאן 1

שושנה צהובה ששורשיה טמונים בקרקע, צהובה אף היא, צומחת ועולה באחת מעבודות הקרטון של שלווה הדר. מסביבה אַיִן – אַיִן עלים, והיא גלמודה, ללא נפש, חיה או צמח מסביבה. מי היא שושנה זו, ומדוע גלמודה היא? מה פשר הריק העוטף אותה?
"קופסת הקרטון עוטפת תוכן שאינו קיים עוד. הקרטונים באו יחד עם המילים; השפה היא אריזה של המהות", מסבירה הדר בקול חרישי. מעטפת המילים על הקופסא מטעינה אותה במשמעות חדשה, מהות המתפרצת החוצה, משל רוצה היא גם להגיד וגם לשתוק. השתיקה כדיבור, היעדר ונוכחות. דיבור על צמיחה וקמילה; הוויה והיעדרות. המילה Niemand – אף אחד, מופיעה שוב ושוב על עבודות הקרטון של הדר, וכך מאזכרת את מהותו של אלוהים הטמונה בהיעדרו, כפי שהיא עולה משירתו של פאול צלאן. התפילה, על פי ז'אק דרידה, מופנית למעשה לאף אחד, לאל שאינו קיים.2 היעדר האל עולה מעצם התפילה: שהרי אלוהים, לעולם אינו עונה, לעולם אינו מאשר את קיומו.

”[…] הָאַיִן מְגַלְגֵּל אֶת גַּלָּיו לַעֲבוֹדַת-הַקֹּדֶשׁ […]" 3

שלווה הדר, אמנית ותיאורטיקנית. נולדה בגבעת שמואל וגדלה מגיל שמונה בגבעתיים. שפת אימה גרמנית, וילדותה אפופה בתרבות זו. להדר קשר רגשי עם יצירתו של פאול צלאן, חבר נעורים של אביה, עימו למד יחד לבחינות הבגרות. בילדותה נהגה אימהּ לקרוא באוזניה את ספר הילדים "מקס ומוריץ", ובד בבד שמרה על חינוך קפדני. חינוך זה הוביל את הדר להליכה בתלם נוקשה וללא פשרות: לימודי חינוך ותולדות האמנות לתארים גבוהים, ולימודי אמנות במכון אבני ובמסלול מלא במדרשת בית ברל. לימודים אלו גיבשו אצלה שפה אמנותית סימבוליסטית ואישית מאוד. שפתה של הדר נוטה לדו-מימדיות, תוך ביטול חוקי הפרספקטיבה, ואופי מעט גראפי המעלה בזכרון את חיתוכי העץ של אמני קבוצת הגשר בתחילת המאה העשרים, כגון ארנסט לודוויג קירשנר ואריך הקל. כמו ביצירתם של אמנים אלו, גם אצל הדר, הצורות השטוחות מתפקדות כמעין הירוגליפים, כמסמנים בתוך שפה הנובעת מעולם פנימי סובייקטיבי. סימנים אלו אבסטרקטיים במהותם, שכן הם מצמצמים את החוויה האישית עד לתמציתה. המימד האבסטרקטי הינו כפול, שכן המסמן עצמו אבסטרקטי; ואילו המסומן, היינו העולם הפנימי המובע באמצעות המסמנים, הינו אבסטרקטי לא פחות. לעיתים נדמה, שבין מסמנים למסומנים אלו אבד הקשר, בהתאם לתפיסות פוסטמודרניות המגדירות את החוויה הפוסטמודרנית כחוויה סכיזופרנית.4 זוהי מציאות בעולם בו הגבולות מתמוססים, נזילים; וחוסר היציבות הוא הדבר הוודאי ביותר. עולם בו הכל "צף, דיפוזי, מתחמק".5 עם זאת, התעמקות בשפת דימויים זו תגלה כי הקשר אכן קיים, ושפה סובייקטיבית זו היא בעלת איכות פואטית המוצאת ביטוייה בדלות החומר, אולם שופעת דימויים היא. למעשה, ככל שהחומר צנוע והמצע דל, כך עולם הדימויים עשיר יותר.
מתוך דלות זו, על קרטון נוסף, עולה וצומחת שושנה אחרת, ששורשיה אחוזים באדמת-כתם ורוד עז, ועלי כותרתה ורודים, מעין "כֶּתֶר-פֶּרַח אָדֹם מִמִּלַּת-אַרְגָּמָן", כדברים מתוך שירו של פאול צלאן "פרק תהילים". 6
שושנה זו אינה גלמודה – מילים מקיפות אותה: "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם".7 מילים אלו הן מעין נחמה פורתא, שכן שושנה זו מסמלת בדידות תהומית, את האַיִן בהתגלמותו. המילים, הרשומות בעברית ובגרמנית, מעידות על המקורות המזינים את הדר: מקראיים, נוצריים; השפה הגרמנית, התרבות הגרמנית; שואת העם היהודי. ובעצם, החיבור בין כל אלה, אשר ניכר בכל דימוי בשפתה האמנותית הכל-כך אישית.
השושנה היא בת דמותה של מריה באמנות הנוצרית, ומסמלת את בתוליה; אולם בה בעת, היא כאמור שׁוֹשַׁנַּת הָאַיִן, כדברי שירו של פאול צלאן. מריה, הזכה והטהורה, אֵם האיש, היא שׁוֹשַׁנַּת שׁוּם אִישׁ, וכך הווה ונעדרת בו זמנית. מריה אף מזוהה עם השמש, ובעבודות רבות שולט הצבע הצהוב. השמש היא כח החיים, אם ישו, אולם גם כח הרסני. בתרבות הגרמנית מריה היא שמש שחורה – Schwarze Sonne. הדר יוצרת משחק מילים בין Sonne ל- Sohn, אם ובן; אם וילד. צמד המילים "אם וילד" מופיע על אחת מעבודות הקרטון: המילים – Mutter ו- Das Kind מופיעות על עבודת קרטון אחרת. מריה, השמש, על רקע צהוב, כתמצית הטוהר (Immaculata), אמו, אשתו ובתו; וישו, ארכיטיפ התמימות, על רקע תכלת, צבע התינוקות החפים מפשע (Inocenti) ברנסנס. סמל אחר לישו הוא הדג, המופיע תדירות ברישומים וקרטונים. הדג כסמל של קורבן שותק, אשר מתחבר באופן מחזורי עם השתיקה של אלוהים, שאינו קיים. שתיקת הָאַיִן, השבה ונשנית ללא הרף. עם זאת, מטבע דיבור אחר שב ונשנה בעבודותיה של הדר: Gottbehute, ישמרנו האלוהים. דבר והיפוכו, כמעין משחק המקביל להיעדר האלוהים אצל פאול צלאן, כאשר עם זאת, הוא למעשה, כל הזמן ישנו.

"[…] וְשׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל שׁוּם-אִישׁ" 8

באחד הרישומים מפיע הדג ומעליו המילים – Radix Matrix, ככותרת אחד משיריו של פאול צלאן.9 מטריקס היא אמא אדמה; רדיקס – זרע, שורש, גבר. בצד הרישום מופיע שורש וממנו עולה מעין פרח עם תפוח, שמקור השראתו בעיסוק בעץ החיים והחטא הקדמון ביצירתו של אדוארד מונק. החיים צומחים מתוך האם, כשם שמריה היא אם ישו. היא בזכותו והוא בזכותה.
העיסוק בחיים ובאַיִן מקבל ביטויו באחד המוטיבים השבים ונשנים ביצירתה של שלווה הדר – דימוי המסטבה המתואר בעיקר על גבי קופסאות קרטון. בעצם היותה קבר מסמלת המסטבה מוות, אולם גם חיים, משום השתמרותה של הקא, הנשמה, בצלם האל הקבור במסטבה. המסטבה נועדה לאפשר חיים לאחר המוות. לעיתים צומחת שיבולת מתוך המסטבה, כסמל לאפשרות המשך החיים. המסטבה היא סוד, וכך גם כונו היהודים-המלשינים: נושאי סודות (Geheimnisträger). ואכן, בהקשר זה הופכת המסטבה לטרפז צהוב, המטעין אותה במשמעותו של הטלאי הצהוב. אִמָה של הדר העזה לצאת לרחוב בתקופת המלחמה ללא הטלאי הצהוב, בעוד שהמקום היחיד בו מותר היה ליהודים שלא לענוד את הטלאי היה על הבמה. שולחן האוכל בבית הוריה של הדר היה צהוב. באורח מעניין, ציני כמעט, סבה של הדר, Max Bendit Reisch, היה במאי תיאטרון ושחקן. הוספת משולש הפוך לדימוי המסטבה יוצר מגן דויד, וכך נוצר דימוי סימלי המכיל את המסטבה, הטלאי הצהוב ומגן הדויד. מתוך המסטבה התפתח דימוי הצוללת הצהובה, כסמל להישרדות, שקיעה והכלה לסירוגין. גם הצוללת הינה סוג של קבר – הצלה וצלילה בו זמנית. מוות, תחיה, מחזוריות.
ברישום עדין מתואר מכלול דימויים זה: מתוך חלל במרכזה של מסטבה העשויה לבנים צומח ועולה פרח תכלת ענוג, ומעליו שמש זהובה לצד ירח תכול. לשורשי הפרח הכתובת Schwarze Sonne, ואילו בתוך השמש לסירוגין המילים Sohn ו- Sonne. רישום זה מכיל את מכלול שפת הדימויים של שלווה הדר, הניתנת לפרשנות על רקע שירתו של פאול צלאן. שׁוֹשַׁנַּת הָאַיִן צומחת ועולה מתוך חלל צר בקבר עתיק, ושואפת לעבר שמש וירח, אם ובן. היא כמעט נוגעת בשמש, אולם לא. מגע בלתי ממומש זה, כשאיפת המגע בין אדם לאלוהים במעשה הבריאה של מיכלאנג'לו, הוא כביטוי להיעדר האלוהים, לאיונו התמידי.

ד"ר נאוה סביליה שדה
גלריה טובה אוסמן, תל-אביב, פברואר 2015

  1. פאול צלאן, סורג שפה, בתרגום שמעון זנדבנק, תל-אביב, 1994, עמ' 51.
  2. David Shapiro, Michal Govrin, Jacques Derrida, Body of Prayer, New York, 2001, 63-65.
  3. סורג שפה, מתוך Matiere de Bretagne, עמ' 29.
  4. פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם: או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, בתרגום עדי גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג, 2008. עמ' 61-62.
  5. דוד גורביץ', פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה- 20, תל אביב: דביר, 1998. עמ' 114.
  6. סורג שפה, עמ' 51.
  7. ישעיהו, ס"ו.
  8. סורג שפה, מתוך "עין, פקוחה", עמ' 35.
  9. סורג שפה, רדיקס, מטריקס, עמ' 56.