Die Luft ist kühl – האויר צונן ואפל – מתי פישר

יצורי אנוש אנדרוגניים ושוטר המניף ידו בתנועה היסטורית רבת משמעות; ילד בתנועה מבוהלת, מגדלי התאומים, דמויות אנוש זעירות עפות באוויר; דימויים מיתולוגיים הצצים לפתע מבין המולה גדולה.

אוסף זה של מראות המצויירים על מצע של נייר מקופל מרצד על פני אובייקטים תלת מימדיים קינטיים.

שפע זה מתאפיין בשפה ציורית מעורבת – לעיתים הדימויים מזדקרים וניצבים נכחה אל מול הצופה, משל קיימים ואמיתיים הם; ולעיתים הופכים הם לכתמי צבע שממשותם מוטלת בספק.

דגש על פני השטח כדגם אפיין את יצירתו של הצייר הצרפתי אנרי מאטיס (Henri Matisse 1869-1954) אשר הדגיש בקולאז'ים שיצר בשנות הארבעים והחמישים את שלילת המרחק שבין המצע לדימוי. טכניקות של קיפול אפיינו את יצירתם של אמנים כגון סימון אנטאי (Simon Hantai 1922-2008) וסם גיליאם (Sam Gilliam 1933) שהדגישו את המימד הפיזי של המצע. תנועות אמריקאיות כגוןPattern and Design שפעלו בלוס אנג'לס ובניו יורק הדגישו גם הן את שלילת הפער שבין מצע לדימוי.

היחודויות בעבודותיו של פישר היא בערוב מגמות אלה ששמו דגש על פני השטח עם מצע תלת ממדי ודימויים אשלייתיים. נוצר מראה של מעין חלום עיוועים מתעתע, אשר המימד האופייני לו ביותר הינו הסימולטניות. לדברי פישר הנושא העיקרי בסידרה זו הוא הזמן, שבמסגרתו מתהווה הסיפור, הבניית הזיכרון וההיסטוריה. הדגשת פני השטח משמשת ביטוי חיצוני לרבדים היסטוריים פנימיים ועמוקים, אשר כמו הפכו למקשה חיצונית אילמת. רבדים אלו מקופלים, תרתי משמע, כחומר נפץ מתקתק, אשר מדי פעם פורץ אל מעל לפני השטח במראה של דימויים וסמלים היסטוריים או מיתולוגיים.

רבדים אלו מעלים בזכרון עולם שתואר על ידי ההוגים הצרפתיים ז'יל דלז ופליקס גואטרי כמרחב ריזומטי חסר גבולות וחסר נקודות אחיזה.² זוהי מעין מערכת מרובדת ומסועפת, חסרת שורשים וגבולות, המתהווה תמיד אך אף פעם אינה ממצה וסופית. ³ מתי פישר יוצר עולם מרובד השרוי בתנועה מתמדת, ללא התחלה וללא סוף; עולם המורכב ממיני סוגים של התהוויות, "בחוסר היקבעותיות מתמדת, במעגליות קונכייתית חסרת מנוחה".⁴

מאפיין דומיננטי באובייקטים בתערוכה היא הצורה הספירלית הדומה למונומנטים כגון עמוד טריאנוס (הוקם בשנת 113 לספירה), אשר איזכורו כאן נקשר עם עיסוקו של פישר בתולדות האמנות הקלאסית. בעמוד טריאנוס מתוארים נצחונותיו ומסעותיו הצבאיים של הקיסר טריאנוס בתבליטים בהם קיים לעיתים עירוב של נקודות מבט. עירוב זה נועד ליצור סימולטניות של אירועים, וכך לדחוס כביכול את הריבוי ההיסטורי לכלל נקודות מבט נשלטות הרצויות עבור הקיסר. אך תנועת הדימוי הציורי ביחד עם סימולטניות האירועים בעבודתו של פישר מבטאת דווקא את התחושות הפוסטמודרניות המנוגדות של התלות המוחלטת בהיסטוריה והיעדר יכולת השליטה עליה, יחד עם התקווה שיש מימד גואל בחופש האנושי לסַדֵר חדש. עובדת היותם של האובייקטים בתהליך תנועתי – סיבובי קבוע מחזקת לכאורה את הגישה הרואה בהיסטוריה תהליך מחזורי. מאידך, ריבוי האלמנטים והשילוב בין דימויים כתמיים – מופשטים לדימויים ריאליים המבוססים על רישום קלאסי, יוצר ערבוב המבטל כל חוקיות מחזורית.

ההיסטוריה, כמערכת רשתית מרובדת וסינכרונית, מוצגת כחוויה של חלום מתעתע ורב כיווני, הן מהבחינה הגלובלית, והן מהבחינה האישית. המיקרוקוסמי משתלב עם המקרוקוסמי, וכך נוצרת ערבוביה המעלה שאלות אודות מהות ההווה ביחס לעבר ולעתיד. כך, אל מול פני דמות אנדרוגנית השאולה ממילון הצורות הקלאסי, מונפת זרועו התקיפה של שוטר, וילד מבוהל כמו נס מפני המראות. העלמה (!!) נרקיסוס מחפשת את דמותה שחומקת ממנה בגלל סיבוב הספירלה, כפי שהיא חומקת גם מהצלם המופיע בחלקו העליון של הציור ומהצופה המנסה לקבע את הדימוי ולעצור את הזמן. יצוגים אלו עשויים להתפרש כמעין ערגה אל עָבר קסום ורחוק, לעומת ריאליה היסטורית מאיימת. מבחינה זו נדמה שפישר מפקפק במימד הגואל שיש בשחרור ממקור ואחדות שמציע המודל הריזומטי, ובמקומו מציע רק עוד סבוב של הגלגל כמו דימוי הכלב המחפש את זנבו באחד הציורים.

מערבוב התנועה והדימויים נודף קור וניכור באופן המעלה בזכרון את השורה משירו של היינריך היינה – הלורליי: "צונן האויר ואפל". שורה זו, המשמשת אף ככתובת באחת מהעבודות הקינטיות בתערוכה, יכולה להוות כותרת לתחושות הנובעות מן החוויה העכשווית: חווית הניכור בעולם שבו האוויר עומד צונן ואפל, ומעיד על עבר שטיבו מעורפל, ועל עתיד שאין בו בשורות.

ד"ר נאוה סביליה שדה

אוגוסט 2015