ענף זאוס – בוריס לייפר

ענף זאוס – בוריס לייפר, גלריה משרד, דצמבר 2015

• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 
• 

תאנים סגולות עסיסיות נערמות על עלי גפן, בקיעים בקליפתן. אחדות מתפקעות, ודבש ניגר מהן; אחרות חצויות, כה בשלות. לצִדן נח ענף, חי זאוס, לא עירום הוא, ואף לא חסר פירות. בצלו תאנים, כמה מהן ירוקות עדיין, תאני בוסר, ואחרות בשלות יתר על המידה וקליפתן קמוטה. תאנים בשלות אחרות מגירות מיץ זוהר, על קצה הענף ציפור דרור נועצת את מקורה בתאנה, הנראית מתוקה מכולן. האדמה מכוסה בערמונים… אגסים על גבי אגסים, תפוחים על גבי תפוחים… כולם ריחניים וזהובים. תאמרו כי אודם התפוחים אינו קורן מהם, אלא מֵנֵץ מבפנים. כאן פרי עץ הדובדבן, שם פירות באשכולות שנערמו בסל, והסל ארוג, לא מזמורות אחרות, אלא מענפי הצמח עצמו…

פילוסטרטוס ¹

 

דומה, שאין תיאור ההולם יותר את עסיסיות הרימונים ואת חושניות הענבים, את לבלובם של הפרחים ואת בשלות הנשים שעל בדיו של הצייר, בוריס לייפר, מאשר דימוייו הפואטיים של הסופר היווני-רומי מן המאה ה-3 לספירה, פילוסטרטוס, אשר שיבח לא את הפירות עצמם, אלא את משיחות המכחול ואת חתימת ידו של צייר עלום שם. דברי פיוט על אודות יצירות אמנות הם בבחינת אקפרזיס (Ekphrasis), כלומר ייצוג ספרותי של דימוי ציורי, אמצעי שהיה מקובל מאוד בעת העתיקה. הסופר מתענג במילותיו על המראה הציורי הנגלה לעיניו, שהוא כשלעצמו ביטוי להלוך רוח נהנתני, הדוניסטי.
פירותיו השופעים של לייפר ותיאורי פרחים בשיא פריחתם מעלים באופן מיידי בזיכרון גם את ציורי הטבע הדומם ההולנדי מן המאה ה-17. הפרחים והפירות בתיאורים אלו, הידועים בהגדרתם כ-vanitas, צוירו במכוון בשלים יתר על המידה על מנת לסמל את קוצר החיים ואת זיכרון המוות המצפה לכל אדם.
לאור הדמיון החזותי להקשרים אלו עולה השאלה: האם נכון יהיה לראות את דימוייו של לייפר בהקשר הרומי ההדוניסטי או שמא דווקא בהקשר המוסרני והמחנך של הציור ההולנדי?
בוריס לייפר נולד באוקראינה בשנת 1946. בשנים 1975-1969 למד באקדמיה לאמנויות בסנט פטרסבורג, מוסד בעל זיקה לציור האירופאי המסורתי; בהמשך עבד כצייר תפאורות לתיאטרון הרוסי. התיאטרליות אכן ניכרת מאוד בכל דימוייו: הפרחים, הפירות, הטבע הדומם והנשים. דימויים אלה, המוצבים בדרך כלל, על רקע כהה, קורנים באור, באופן המעלה על הדעת את ציורי הטבע הדומם של הצייר האיטלקי בן המאה ה-17, מיכלאנג'לו דה קאראווג'ו (1610-1571).
התבוננות בדימויים שעל בדיו של לייפר מעוררת יראת כבוד, לאו דווקא משום ההשוואה לקאראווג'ו, אלא בשל התחושה, כי המעשה הציורי עצמו קורן זיו פנימי, כמעט מקודש. ואכן, לייפר עצמו מדגיש את חשיבות האור בתהליך היצירה ומציין, כי ביום נטול שמש הוא אינו מצייר כלל. עוד הוא מוסיף, כי בציירו קומפוזיציה של פרחים הוא הוגה בקומפוזיציה מוסיקלית ושואף ליצירת קשר מאוזן והרמוני בין הפרחים.
כיבוד המעשה הציורי ושיבוחו בעולם העתיק נבעו מהערכה עמוקה למיומנות האמן ביצירת אשליה של חיקוי הטבע, שנועדה לבטא את הכמיהה להרמוניה בין האדם לטבע ואת ההבדל שבין טבע לתרבות.² האמן מכניע, כביכול, את הטבע באמצעות מכחולו. חשוב להדגיש, כי הגם שאיכויותיה של יצירת האמנות נאמדו בעולם העתיק במידת נאמנותה לטבע, היא אינה נעדרה הקשרים רוחניים. הנטורליזם והמימזיס (חיקוי הטבע) שירתו, למעשה, צורת מחשבה המשקפת, מחד גיסא, את מקום הטבע והאלוהות בחיי האדם, ומאידך גיסא – את המנגנון החברתי. בשלות הענבים, למשל, נקשרה באופן מיידי לעולמו של דיוניסוס, ואילו עסיסיות הרימונים – עם השפע והפוריות של אלת האדמה, דמטר. כביטוי חברתי ייצג הטבע הדומם הרומי את התקרובת המוגשת לאורחים, xenia – כיבוד מכל טוב, המסמל את נדבנות המארח ואת השפע שבטבע. התאנים, הדבש, סל הדובדבנים, החלב והגבינות הם דברי מזון, שהוענקו לאורחים כחלק מטקס הבאת הזר (xenos) והכנסת האורחים, תחת השגחתו של זאוס, אל האירוח.³ השפע הוא מתנת האלים, ולכך ניתן ביטוי במחזהו של אוריפידס, "הבקכות": כאשר הנשים מקיימות את פולחן האל, פורצים מן האדמה חלב ויין, ודבש טהור נובע מהענף המקודש לאל דיוניסוס.⁴

"דבש זהוב ניגר על ענף שופע עלים, עודו טובל בחלת הדבש. על עלה אחר גבינה שזה עתה נקרשה; וגביעי חלב נוצץ, שהשמנת הצפה מעליו נוסכת בו זוהר".⁵
בתיאור ציורי זה עשה פילוסטרטוס שימוש באפקט של "לבן-על-לבן". באורח מעניין, אפקט זה קיים גם בסדרת עבודות של לייפר, שבהן מתוארים ביצים וכלי פורצלן צחורים על רקע לבן, דוק של ערפל נסוך על פניהם. דימויים אלו מעלים בזיכרון אינטימיות ביתית כשל "מוזגת החלב" של הצייר ההולנדי בן המאה ה-17, יאן ורמיר. עם זאת, מוזגת החלב של ורמיר, המתוארת באופן ריאליסטי חד וברור, הנה נערה פשוטה, הנדחקת לפינת חדר שקירותיו מתקלפים. לנוכח פשטות זו ניצבים הכלים הבוהקים של לייפר במלוא הדרם, והערפל הנסוך על פניהם משווה להם ממד מסתורי ותיאטרלי. מבחינה מסוימת, ההגדרה לבן-על-לבן מעלה באחת בזיכרון את קזימיר מאלביץ' (Malevich), אמן רוסי מכונן. הקבלה זו תקפה גם מן ההיבט הרעיוני: מאלביץ' ביקש להגיע ביצירתו האמנותית למצב של טוהר אסתטי עילאי באמצעות ההפשטה, ודומה שלייפר מבקש בדימויים הפיגורטיביים ליצור טוהר מרבי, אפלטוני. הכלים הלבנים על בדיו כמו מפיקים זוהר ואור פנימי, כפי שתיאר פילוסטרטוס. מראה שהוא מעין בדיה, אשליה של מציאות פשוטה, שיופתה עד שהפכה למענגת ולמפתה. האשליה היא, למעשה, דבר והיפוכו: אשליית החומריות ואשליית היופי והזוהר העוטפים אותה, עד שחומריות זו כאילו נמוגה כליל. נדמה שלייפר מתחרה בגבולות היכולת, בטבע עצמו. התגרות בגבולות היכולת מעוררת מחשבה על אודות האשליות, שסיפק טרימלכיו, העשיר כקורח, ב"סאטיריקון" לפטרוניוס, במהלך המשתה שאותו הוא מקיים כדי לשעשע את חבר מרעיו.⁶ תפישת עולמו של טרימלכיו באה לידי ביטוי בדבריו: "הוי, בני תמותה עלובים, אנחנו אפס בסך-הכול, כמוהו כולנו נהיה, כשייקח אותנו השאול. לכן, בואו נמצה את החיים כל עוד ניתן".⁷
טרימלכיו, השוקל לרכוש את סיציליה, מנסה לעקוף את מגבלות העושר ולאפשר לאורחיו חוויות דמיוניות באמצעות ארוחה שופעת נטולת גבולות ועתירת מהתלות, כגון תקרה נפתחת שממנה ניתזות על האורחים טיפות בושם, ציפורי שיר הפורצות לאוויר מבטנו של חזיר צלוי, ועוד כהנה וכהנה.
נקודות מפגש אלו קושרות את יצירתו של לייפר לסוג של נהנתנות. זהו עונג ממעשה היצירה עצמו. דימויי הנשים, המאכלסות את בדיו, מעידים אף הם על עונג זה: נשים חושניות, המתכרבלות בין סדינים, מסתירות טפח ומגלות טפחיים, לצד נשים באות בימים, שהגיל נתן בהן את אותותיו. אלו גם אלו הן כוונוס – אישה, אלה בשלה, פורייה, אלת אביב, פריחה ואהבה. ההשוואה לפרחים ולפירות הבשלים מתבקשת ובלתי נמנעת: האישה כפרח, האישה כפרי המתפקע מרוב בשלות. נשים אלו ממוקמות בחלל אפל, המואר ממקור אור בלתי ידוע, כאזכור נוסף לתפישת הצל ביצירתו של קאראווג'ו. אפלה זו יוצרת מסתורין וזוהר בו זמנית. אין ספק, הנאתו של לייפר גלויה: זהו ציור טהור, ציור שכמו מבקש לבחון את גבולות יכולת המימזיס. המסתורין, הזוהר, המאמץ והעונג – כל אלו קשורים קשר הדוק לכמיהה העמוקה ביותר בעת העתיקה: לזכות בניצוץ האלוהי, לחוות חוויה של התמזגות עם האלוהות. ביצירתו האמנותית חווה לייפר חוויה נהנתנית, חוויה של עונג נשגב, כאילו הטבע, הפרחים, הענפים, ניצוץ האלים הם. חוויה זו הוא חולק עם הצופה כמו היה הוא טרימלכיו, המענג את אורחיו ומכבד אותם בכיבוד ה-xenia. ואילו הצופה, כידידיו של טרימלכיו, זוכה בזיק מניצוץ אלוהי של תקרובת רוחנית מענגת.

ד"ר נאוה סביליה שדה
גלריה משרד, תל-אביב, דצמבר 2015