נוף קדום – מנחם חליף

נוף קדום – מנחם חליף, גלריה משרד בתל אביב, נובמבר 2016

מנחם חליף, צייר וירטואוז בגירי פסטל. נולד ביגוסלביה, עבר את מלחמת העולם השנייה, נכלא במחנות ריכוז וניצל ממוות פעמים רבות. אחרי המלחמה בשנת 1949 הגיע ארצה. כאן החל לבלוט כשרונו האמנותי, והוא זכה למילגה ללימודים בבצלאל, שם למד בין היתר, בהדרכתו של מרדכי ארדון. הציג את ציוריו בעשרות תערוכות בארץ ובחו״ל, ואף זכה לציון לשבח בביאנלה הבינלאומית לציירי פסטל בפולין ובצרפת.

נופיו מצטיינים בשניוּת מיוחדת במינה: מחד, תמימים הם, שופעי צבע וחיות, אולם מאידך, מיסתוריים ואוצרי סוד; מבטיחים הם שלווה ורוגע, אולם נוסכים תחושת אי וודאות, ולעיתים אף בדידות וניכור. דואליות זו, ועצם העיסוק האובססיבי כמעט בציור הנוף, מעידים על קיומו של דחף שמקורותיו עמוקים, קדומים. זכרון ילדות המלווה את חליף הוא חוויית העבודה בכפיה כילד בן אחת עשרה שנים בלבד: קימה מדי בוקר בשעה ארבע וחצי עם עלות השחר, ויציאה לעבודת פרך קשה לאין ערוך בשדות-עד. שניוּת רבה מלווה את רגשותיו של חליף ביחס לזכרונות אלו: מחד, העבודה הקשה כעינוי בלתי נסבל, אולם מאידך, הנוף. נוף אירופאי עוצר נשימה, יופי מדהים, מקסם מרהיב אליו ציפה באורח פרדוכסלי מדי בוקר. חוויית מרגוע מענגת, מפלט מפני הסבל הפיזי. הנוף הפך בעיניו של חליף, הלכה למעשה, לדימוי בעל ערך רוחני, מטאפיזי. מתוך חוויית החיים הקשה צף ועלה הנוף כמראה המוביל לחוויה נשגבת, המסייעת לגבור על הסבל.

אמנותו של מנחם חליף נובעת מן הסבל הקיומי, אשר אינו מתואר באופן רטורי, כשלעצמו, אלא מעובד לכדי דימוי מזוכך. מקורותיו של הנוף בציוריו הינו קדום, ונובע מן המראות שדבקו בנפשו, שחוותה שניוּת בלתי נתפסת של יופי וכיעור הדרים לעיתים בכפיפה בחייו של אדם.

 

בַּנוֹף שֶׁל הָרַב-אָמָּן הַקָּדוּם

שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים מִתָּחַת לְצִבְעֵי הַשֶּׁמֶן,

הַמִּשְׁעוֹל מוֹבִיל בְּוַדַּאי אֶל הַמַּטָּרָה,

גִּבְעוֹל עֵשֶֹב מַחֲלִיף בְּגַאֲוָה אֶת הַחֲתִימָה,

כָּעֵת חָמֵשׁ אַחַר-הַצָּהֳרַיִם – שָּעָה מְשַׁכְנַעַת,

חֹדֶשׁ מַאי מֻשְׁהֶה, בַּעֲדִינוּת אַךְ בְּתֹקֶף,

אָז גַּם אֲנִי נֶעֱמַדְתִּי – כֵּן, כֵּן, יַקִּירִי,

אֲנִי הָעַלְמָה שֶׁמִּתַּחַת לְעֵץ הַמֵּילָה.

 

הַבֵּט בִּי, כַּמָה רָחַקְתִּי מִמְּךָ,

אֵיזֶה שְׁבִיס לָבָן יֵשׁ לִי, אֵיזוֹ שִֹמְלָה צְהֻבָּה,

כַּמָּה חָזָק אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּסַלְסִלָּה, לְבַל אֶשָׁמֵט מִן הַתְּמוּנָה,

אֵיךְ אֲנִי פּוֹסַעַת בְּגוֹרָל לֹא-לִי,

נָחָה מִסּוֹדוֹת חַיִּים.

 

מתוך: "נוֹף", ויסלבה שימבורסקה

 

מגע היד של מנחם חליף, רב אמן, מניח בגירי פסטל נושא השב וחוזר על עצמו: נופים, נופים, ועוד נופים, כאילו היה זהו הנושא היחיד לציור. עם זאת, התבוננות בנופיו של חליף מגלה כי הם שופעים ומגוונים מאוד: לעיתים עץ בודד במרכזו של שדה פתוח, לעיתים בית נטוש; לעיתים פריחה מלבבת ושופעת שוטפת את מלוא המרחב, ולעיתים מדבר צִיָּה; פעמים השמים בהירים ושלווים, ופעמים אחרות עננים קודרים מאיימים בסערה העומדת לפרוץ. לעיתים הסערה מסומנת באופן מושגי על ידי כתם אדום הזועק לפתע על רקע הנוף. סגנון הציור ריאליסטי באופן צילומי כמעט, אולם באותה עת גם ציורי וייחודי מאוד, הנובע מחתימת יד אישית.

כתלמיד של מרדכי ארדון בבצלאל, הפך הצבע למרכיב מרכזי ביצירתו של חליף, והוא אף השיג שליטה מלאה בעבודה בצבעי הפסטל-גיר. עבודה בחומר זה הינה בעלת אופי חושני מאוד, שכן היא מבוססת על מגע ישיר של האצבעות עם גירי הצבע, ושימוש בדרגות חוזק שונות של עיבוד החומר: לעיתים המגע הוא רך ועדין, ולעיתים עז ונמרץ. כאמן וירטואוז של צבעי גיר הפסטל, עומד מנחם חליף בשורה אחת עם אמנים שעבדו בחומר זה, כאדגר דגה ואבל פן. העבודה הדייקנית כל כך בצבעי הפסטל, הבלתי אפשרית כמעט, והכנעת החומר תחת אצבעותיו של אמן זה, מקנה לה מקוריות יוצאת דופן.

התבוננות תַָּמַה בציורי הנוף בעלי האופי הריאליסטי-צילומי של חליף עלולה להביא לפרשנות מוטעית, שכן נופיו מצטיינים בשניוּת מיוחדת במינה: מחד, תמימים הם, שופעי צבע וחיות, אולם מאידך, מיסתוריים הם ואוצרי סוד; מחד, מבטיחים הם שלווה ורוגע, אולם מאידך, נוסכים הם תחושת אי וודאות, ולעיתים אף בדידות וניכור. דואליות זו, ועצם העיסוק האובססיבי כמעט בציור הנוף, מעידים על קיומו של דחף שמקורותיו עמוקים, קדומים.

מהם, אם כן, מקורותיהם של הנופים ללא ספור ביצירתו של מנחם חליף?

חליף, יליד יוגוסלביה, עלה לארץ בשנת 1949. את מלחמת העולם השניה עבר באירופה, שם נכלא במחנות ריכוז. זכרון ילדות המלווה את חליף הוא חוויית העבודה בכפיה כילד בן אחת עשרה שנים בלבד: קימה מדי בוקר בשעה ארבע וחצי עם עלות השחר, ויציאה לעבודת פרך קשה לאין ערוך בשדות-עד. שניוּת רבה מלווה את רגשותיו של חליף ביחס לזכרונות אלו: מחד, העבודה הקשה כעינוי בלתי נסבל, אודותיו אין הוא נוטה להרחיב את הדיבור. אולם מאידך, הנוף. נוף אירופאי עוצר נשימה, יופי מדהים, מיקסם מרהיב אליו ציפה באורח פרדוכסלי מדי בוקר. חוויית מרגוע מענגת. מפלט אסתטי מפני הסבל הפיזי. הנוף הפך בעיניו של חליף, הלכה למעשה, לדימוי בעל ערך רוחני, מטאפיזי, יופי כמעט מיסטי. מתוך חוויית החיים הקשה צף ועלה הנוף כמראה המוביל לחוויה נשגבת, גדולה מן החיים, המסייעת לגבור על הסבל.

שניוּת זו בין יופי נשגב לחוויה של רוע וסבל אנושי בלתי נתפס, היא הנשקפת מציוריו של חליף. סגנון הציור הריאליסטי-צילומי נועד בכדי להעצים את המראה המוחשי והזמין מחד, לחלומי ונשגב מאידך; העז והעדין, הפסטורלי והמנוכר. ההיצמדות אל נוף זה ביצירתו של חליף, כמוה כביטוי לכמיהה העזה לחוות שוב ושוב את חוויית הילדות הטראומטית ולעכל אותה, עת נחשף לכפילות הבלתי נתפשת בין היפה למכוער, הטוב והרע, השוכנת לעיתים בכפיפה אחת בחייו של אדם.  

שאלות אודות תכלית הסבל הקיומי והדרך לגבור עליו נדונו לעומק בעבודתו רחבת ההיקף של  הרופא והפסיכיאטר היהודי הוינאי, ניצול השואה, ויקטור פראנקל, מייסד תורת הלוגותראפיה. ספרו "האדם מחפש משמעות" מתבסס על הנחת יסוד לפיה לסבל קיימת משמעות. לתפיסתו, כל אדם המבקש לשרוד יבקש תשובה לשאלת סבלו וימצא בו משמעות, תוך הרחבת שדה הראייה על מנת להבין את פשר החיים.  

ואכן, נדמה שמנחם חליף אכן הרחיב את שדה ראייתו הלכה למעשה. יצויין עוד, שחליף אכן עסק בעבר בציור דימויים ישירים הקשורים לשואה, אולם פסק. דרך ההתמודדות שלו עם השואה תהיה למן שנת 1973 ואילך באמצעות הנופים, כמעין תהליך פואטי של היטהרות וזיכוך, מעין קתרזיס.

אמנותו של מנחם חליף נובעת מן הסבל הקיומי, אשר אינו מתואר באופן רטורי, כשלעצמו, אלא מעובד באופן מטמורפוזי לכדי דימוי מזוכך. דימוי זה מבטא את טיעונו של חליף, לפיו הוא כביכול "התנקה מן השואה", והצהרתו כאילו אין הדבר מעסיק אותו עוד. עם זאת, אין ספק כי מקורותיו של הנוף בציוריו הינו קדום, ונובע מן המראות שדבקו בנפשו, נפש נעורים עדינה, שחוותה שניוּת בלתי נתפסת של יופי וכיעור, חוויה שהפכה אותו לרב-אמן.

 

ד"ר נאוה סביליה שדה

גלריה משרד בתל אביב, נובמבר 2016