מַטְוֶה מַתְוֶה חיים

 

"וְהִיא שָׁם שׂוֹרֶרֶת בְּקוֹלָהּ הָעֶרֶב, עוֹשָׂה בְּמַטְוֶה שֶׁל-זָהָב, עֲסוּקָה עַל-נוּל הָאֲרִיגָה"             

הומרוס, אודיסיאה, בתרגום שאול טשרניחובסקי

 

 

כאשר הגיע אודיסאוס לאי המוריק והשופע של הנימפה קליפסו, הוא מצא אותה שמחה וטובת לב, ושקועה במלאכת האריגה. ואכן, טוויה, אריגה, תפירה ורקמה התוו את חייהן של נשים בעולם העתיק. פנלופה אשת אודיסיאוס, למשל, עסקה באריגה במשך עשרים שנות היעדרו של אודיסיאוס, עד לשובו; ואילו אריאדנה העניקה לתזאוס אהובה סליל חוטים באמצעותו פילס את דרכו בלבירינת והצליח לצאת ממנו לאחר שהרג את המינוטאורוס. סליל החוטים של אריאדנה הוא בבחינת המהות הנשית, ובעת העתיקה החוט, האריג והרקמה היוו מיקבלה לנשיות, שכן נשים חוייבו להישאר ספונות כל ימיהן בגינקיאום, אולם הנשים, ולעסוק במלאכת החוט והמחט. המיתוס אכן מספר אודות הגיבור אכילס, אשר אמו הנימפה כסופת הרגליים תטיס החביאה אותו באולם הנשים בחצר המלך ליקומדס באי סקירוס, בכדי למלט אותו מגיוס למלחמה. שם ישב הנער, עסק בתפירה, התאהב בנערה, ושגה בחלומות, עד אשר נתגלה על ידי מפקד הצבא אודיסיאוס, וגוייס אחר כבוד בכדי להילחם במלחמת טרויה. מיתוס אחר מספר אודות הנערה פילומלה שנאנסה באכזריות על ידי גיסה המלך טראוס. הנבל אף כרת את לשונה בכדי שלא תוכל לספר את שעברה, אולם הנערה רקמה את המעשה על צעיף ושלחה אותו לאחותה.

נדמה, שכמו במיתוס, כך גם בחיים עצמם, היוותה מלאכת הרקמה והתפירה מפלט עבור האישה, שכן הדמיון והיצירתיות כרוכים בה. כשם שהמוירות, אלות הגורל, טוות את חוט החיים ואף קובעות את אורכו, כך גם מהווה חוט התפירה והרקמה חוט של יצירה הארוג בחייהן של אמניות ואמנים.

במוקד תערוכה זו עומדות השאלות: כיצד התווה המטווה הארוג את חייהן האמנותיים של האמניות והאמן בתערוכה זו; וכן, מהן הסיבות לבחירה בטכניקות הקשורות בבדים, תפירה, שזירה ורקמה? המבקרות והמבקרים בתערוכה מוזמנות ומוזמנים ליהנות מהצפיה בעבודות, להגות בהן, לחשוב על הסיבות האפשריות לבחירתן של האמניות, ולקרוא אודותיהן לצד העבודות.

 

לידה שרת מסד

מלאכת השזירה ביצירתה של שרת מסד הוא מקורי ושונה, שכן האמנית שוזרת חוטי ברזל במקום חוטי רקמה או תפירה, וביניהם חצץ במקום חרוזים. באותו אופן, שוזרת היא מסמרים בבדים, כך שהמסמרים כמו מחליפים את מקומן של אבני חן, וכך נדמים כפוצעים את הבד. הבדים אף מעלים חלודה, אשר מיוצרת על ידי האמנית באופן מכוון, וכך מתהווה אסוציאציה לדימום אשר עולה וצף לצד הפציעה שנגרמה לכאורה על ידי המסמרים.

שרת מסד מגדירה את פעולתה האמנותית באופן זה: "אני מחברת בין אבני החצץ לחוטי הברזל – חומרים שנתפשים באופן מסורתי כגבריים, תוך שימוש במלאכות שנתפשות באופן מסורתי כנשיות: קושרת, סורגת ורוקמת בחוטים שונים".

מדברים אלו ניכר חיבור בין שימוש בחומרים גבריים באמצעות מלאכה שנתפסת באופן מסורתי כנשית – סריגה, תפירה ורקמה. נראה, שמקורה של גישה אמנותית זו בניסיונה כילדה שחונכה לעסוק במלאכת הרקמה למצוא את דרכה היחודית. באופן זה התהווה תהליך שמחד גיסא, שימר את פעולת התפירה והרקמה, אולם מאידך גיסא, החליף את החומרים המסורתיים בחומרים קשים, כגון חוטי הברזל, החצץ והמסמרים. מלאכת התפירה והרקמה, אם כן, אכן התוותה את דרכה האמנותית של שרת מסד, אולם לתהליך זה יצקה האמנית את אמירתה האישית, וכך טוותה והתוותה את דרכה האמנותית המקורית והיחודית.

 

נעמי צוקר

אריג הבד מהווה מרכיב מרכזי וחשוב במיוחד ביצירתה של נעמי צוקר. צוקר מעידה על עצמה כמי שנתונה למשיכה עזה לבדים, משיכה שמקורה בילדות, שכן אביה היה פרוון, ואמה
הייתה זו שעיצבה את הגזרות, והכירה לעומק רב את הבדים השונים ושמותיהם. כאמנית שיצירתה מתבססת על רישום קלאסי מדוייק, בוחרת צוקר את מצע הציור בהקפדה יתרה.
בדי הציור של אחת הסדרות, המתמקדת בדימויים שהשראתם מפסלי קדושים בכנסיות, למעשה אינם בדי קנווס גס ועבה, אלא בדים רכים ודקיקים העשויים משי טהור וטפטה (Taffeta) במלאכת שתי וערב עדינה, או בד מסוג מוארה (moiré) המתאפיין בזוהר שמקורו בטקסטורה של גלים המוטבעת בו. בדים אלו מבוססים על שזירת חוטים בצבעים משלימים באופן היוצר
ערבוב אופטי בעין הצופה. כך למשל, יריעת משי העשויה משזירת חוטים באדום ובשחור יוצרת בד בצבע בורדו עמוק; או חוטי טפטה בצהוב ותכלת יוצרים גוון טורקיז מרהיב, אשר משתנה בהתאם לתאורה הנופלת עליו ונקודת הצפייה של המתבונן. תעתועי צבעים אלו קוסמים לצוקר, אשר עושה שימוש בטקסטורה ובהבהקים המוטבעים בבדים. הקרינה הקיימת בבדים מעצם טיבם, הופכת ביצירתה של צוקר לזוהר הנקשר עם קדושה ומלכות, וכך עם נושאי העבודות – תינוקות המעוררים בזיכרון דימויי קופידונים אלוהיים, או דימוי של מלכה מוכתרת שנדמה ששרועה בתוך ארון קבורה. נדמה, שאיכות הבד נוסכת תחושה של הדרת כבוד, כך שהבחירה בדימויים המתוארים עצמה מושפעת ממרקמו וזוהרו. נראה אם כן, שאריג הבד ואיכותו של המטווה, הם אלו שהתוו את דרכה האמנותית של נעמי צוקר.

 

טסי כהן-פפר

כותרת תערוכתה האחרונה של טסי כהן-פפר בגלריה של 'מקום לאמנות' היתה – "פאונה". נדמה שכותרת זו מסכמת את מאפייני יצירתה של כהן-פפר: דימויים היברידיים ספק פיגורטיביים ספק מופשטים, הנדמים כצמחיים, ולעיתים גם כגידולי פרא. העבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית – מַטְוֶה מַתְוֶה חיים – עשויות אף הן להזכיר מחד גיסא צמחים, ומאידך גיסא כובעים או כיסוי ראש כלשהו. מכאן, ניתן לומר שדימויים אלו הם בעלי אופי לִימִינָלִי או סִפִּי, כלומר על הסף שבין מהות אחת לאחרת. ואמנם, האמנית עצמה מעידה על נוכחותה המתמדת של היברידיות ביצירתה. ההיבריד במיתולוגיה הקלאסית הוא יצור שבין אדם לחיה, כמו הסאטיר – בעל גוף אדם, פרסות וזנב, או הקנטאור – חצי  סוס חצי אדם, וכן ההרמאפרודיטה, יצור שהוא זכר ונקבה בו זמנית. ההיבריד מייצג את המימד הפראי והיצירתי הדיוניסי, שכן הסאטירים הם מלווי האל דיוניסוס, אל היצירה והיצר. מאידך, במקרה של הקנטאור עשוי ההיבריד לייצג גם את שליטת השכלתנות על היצר, כמו למשל הקנטאור החכם כיירון, שהיה מחנכו של הגיבור אכילס. כנקבי וזכרי בו זמנית, מייצג ההרמאפרודיטה את השלמות, שהינה אלוהית במקורה. משמעויות אלו ניתן להשליך על הדימויים ההיברידיים-לימינאליים ביצירתה של כהן-פפר, כאשר מחד הם נדמים כצמחי פרא בלתי נשלטים, אולם מאידך יצירתם מחושבת היטב ומשקפת שליטה מלאה. אכן, יצירתה של כהן-פפר חושנית ויצרית מאוד, והיא עצמה מציינת את משיכתה לטקסטורות החושניות שבאריג ובשזירה. מאידך, ובאותה נשימה, מציינת כהן-פפר שמלאכת הריקמה עבורה היא כמו רישום, דבר שמחזק את המימד השכלתני ביצירה. בנוסף לכך, עבודותיה מתאפיינות במונוכרומטיות, שלדבריה נועדה לגרום לכך שתשומת הלב אל הצבע תהיה פחותה.

מדברים אלו ניתן להסיק שביצירתה של טסי כהן-פפר שולטים הן המימד הדיוניסי החושני והיצרי, והן המימד האפוליני השכלתני והמחושב, בהתאם לתפיסה הבסיסית הקלאסית אודות מהותה של האמנות, והם אלו אשר התוו את יצירתה האמנותית.

 

חוה פוליבודה

חוה פוליבודה היא אמנית רב תחומית. יצירתה כציירת מתאפיינת בנטיה לאורנמנטליות, תוך שהיא מושפעת מדימויים אורנמנטליים באמנות יהודית, נוצרית ומוסלמית. רישומיה העמלניים מעלים בזיכרון תכשיטי פיליגראן, והעיסוק באורנמנט בעבודה עמלנית ומרוכזת הוא עבורה  תהליך של כניסה למחוזות הנפש, והתכנסות מדיטטיבית או צלילה למעמקי היצר והיצירה. פוליבודה רואה ברישומיה תהליך דומה למלאכת טוויה או סריגה. פנייתה ליצירה באמצעות אריגה וסריגה של חוטים הינה המשך טבעי ליצירתה הציורית. מלאכת השזירה והסריגה הולידה את התערוכה "נשל" שהוצגה בבית האמנים בשנת 2017. הדימויים הסרוגים בחוטי מתכת צבעוניים שהוצגו בתערוכה זו אכן נדמים לנשל נחש, וכך עשויים לסמל התחדשות ולידה מחדש. לידה מחודשת זו היא היכולת ליצור ללא הרף וליישם את מראות הדמיון באמצעות טכניקות שונות ומגוונות, דבר שניכר בתערוכה הנוכחית בהצגת ציוריה של פוליבודה לצד עבודות הסריגה. החוט ומלאכת הסריגה והטוויה הינה עבור חוה פוליבודה ביטוי מובהק להתוויית ההתחדשות והשפע ביצירתה. 

 

אורנה דגני

רקמה על בד הפכה למוקד יצירתה של אורנה דגני, ציירת ורשמת במקורה. רקמותיה הן פיסות חיים תמימות למראה, כגון: זוג נישא, אחות נושאת תינוק שזה עתה נולד, כביסה תלויה על חבל, משפחה בשלג, נשים ישובות על ספסל, טיילים, נערה בים, תזמורת, זר פרחים, ומשפחה נסובה סביב שולחן. המעבר מציור לרקמה נולד כתוצאה מאירוע טראומטי בחייה, והפך לדחף ולעיסוק מרכזי ואינטנסיבי. האירוע המכונן שעמד מאחורי המעבר מציור לרקמה היה היעדרותה הפתאומית של אמה לפני כשלושים שנה, והיעלמותה מבלי להותיר כל מכתב או עקבות. עצם מעשה הרקמה נועד להנציח את זיכרון האם, אשר עסקה במלאכות יד כמו גובלן, תפירת מפות שולחן, סריגת קרושה וכיוצ"ב. הסצינות היומיומיות המתוארות על בדיה של דגני הן כמעשיה היומיומיים-הביתיים של אמה, כגון סידור הבית, בישול ואפיה; והן אף כרקמות חיים, או כמעין נסיון לרקום את החיים ולאחות אותם מחדש. בד הרקמה עצמו, המכונה "בד גבינה", הוא בעל מרקם המזכיר תחבושת, דבר שמחזק את התחושה של רצון עז לרפא את פצעי הטראומה. פיסות החיים הרקומות הן כתמונות של אושר ביתי ויומיומי וערגה לפשטות יומיומית זו, כשהמסר העולה מהן הוא, שהאושר אכן טמון בביתיות ובאינטימיות המשפחתית. מעשה הרקמה נושא מסר כפול ומכופל: מלאכת הרקמה כמעשה יומיומי וביטוי של חיים שקטים, משפחתיים ונעימים; ומעשה הרקמה האמנותי כמעשה סימבולי של ריפוי ואיחוי. בד הרקמה ומעשה הרקמה הם, אם כן, המטווה המכונן שהתווה את חייה של אורנה דגני, ואשר עומד בבסיס יצירתה האמנותית.

 

דבי אשרת

מעשה הרקמה ביצירתה של דבי אשרת הוא מקורי ומיוחד במינו, שכן אשרת רוקמת על שקיות תה לאחר שהושמשו והוטבלו במים רותחים, נתפרו לכדי אריג, וכך הפכו למצע הרקמה.

הבחירה במצע יחודי זה נבעה מחיפושה של אשרת אחר חומר שידמה עור מזדקן עם בהרות שמש בכדי להנציח את אמה ז"ל, ניצולת אושוויץ. בהמשך הפכו אריגי שקיות התה למצע לסדרת עבודות שנבעה מאירוע משפחתי טראומתי –התעללות נפשית שחוותה בתה נגה בעת שירותה הצבאי מצד מפקדה. המארג שנוצר משקיות התה הוא סימבולי לכשעצמו, שכן הוא נדמה כטלאים שנתפרו, וכך כפיסות חיים שאוחו מחדש; ואילו התה עצמו הוא בעל איכות מרפאה. הדימויים המתוארים על מצע שקיות התה המוצגים בתערוכה זו הם ספירלות, כשלעיתים דמויות במרכזן, כמעין מבוכים אליהם נקלעה הדמות, ללא מוצא. הדמויות שנקלעו למבוכים אלו הן ילדה קטנה, נערה עירומה, או דמות מעוותת, כלומר צדדיה השונים של נערה חסרת אונים המוצאת עצמה במבוי סתום. עם זאת, חלק מהספירלות נפרמות, כרמז לאפשרות להימלט מן המבוי הסתום, למצוא את הדרך להחלים, ולשוב לדרך חיים בריאה וטובה. צבעוניות חוטי הרקמה מתמקדת באדום, שחור, לבן, ולעיתים צהוב, כביטוי לדימום ואפילה, אולם גם לעיתים לאור שמאיר את הדרך.

אפילת הדרך מחד, אולם גם האור שמאיר בקצה, הם שעומדים בבסיס המטווה של דבי אשרת, ואשר התוו את דרכה האמנותית.

 

טובה לוטן

טובה לוטן היא יוצרת רב תחומית העוסקת ביצירתה בטכניקות שונות המתאפיינות ביחסי גומלין בין מדיומים ושפות אמנותיות. יחסי גומלין אלו יוצרים לעיתים תחושה של הזרה בין המדיום לדימוי, וכך עולות מהעבודות משמעויות יחודיות וחד פעמיות.

בין הטכניקות המאפיינות את יצירתה – ציור על צילום, ציור ורישום על בד ונייר, וכן רקמה על צילום ועל חפצים (רדי-מייד). מעבודותיה עולים זיכרונות, הומור, והיסטוריה קולקטיבית ואישית, כאשר המשותף למכלול זה הוא שאלות אודות הקיום ההישרדותי הפיזי לעומת הקיום הרגשי.

בעבודות הרקמה והתפירה של טובה לוטן מופעל מעין מבט חקרני על המחט והחוט. המחט נתפסת כדוקרת ופוצעת, ואילו החוט כחודר ומקבע, כאביזר כירורגי. לוטן מעדיפה את התפירה במכונה כדי להתרחק מהסטראוטיפיזציה הנשית המקושרת לדעתה עם מלאכת הרקמה הידנית המסורתית.  תפרי המכונה בעבודותיה גסים וצפופים, וחושפים את הצד האחורי ה"לא יפה" כביכול, שאמור להיות נסתר מן העין.  תפרים אלו אינם נענים לקונבנציה של מלאכת התפירה והרקמה. אבחנה זו אף הולידה גוף עבודות המתמקד בקללות, שכולן מנוסחות בלשון נקבה שאין להן מקבילה גברית, והן מכוונות נגד נשים.

בתערוכה זו מוצגות העבודות: "האחות השלישית", שהינה צילום חוזר של רקמה שנעשתה על גבי נייר הצילום בו נראה צווארה של האמנית. הרקמה מתארת על הצוואר דימוי שאול מספרי ילדים – שתי אחיות.  התפירה הפוצעת משמשת כעת ככלי לאפיון יחסי משפחה, שלעיתים הם דוקרים ופוצעים אף יותר מיחסים עם זרים.

העבודה "דף חדש" גם היא צילום של תפירה של מחברת שלמה בהיקף של 40 דפים, שהיא למעשה מחברת בית ספר מהסוג הישן. התפירה אוטמת לחלוטין את המחברת, מקבעת את דפי המחברת זה לזה, ומונעת כל אפשרות לשימוש נוסף בה. משמעות פעולה זו היא, שלמעשה אין כל אפשרות לפתוח דף חדש, ומשאלה זו נשללת באלימות. התפירה על הדף היא כדקירה ופציעה של הלובן, כמטאפורה לעובדה שגם הדף הלבן החלק והחדש יסבול מפציעות החיים.

עצם היותן של העבודות צילום של הצילום המקורי עליו בוצעה מלאכת התפירה מעניקה להן רובד משמעות נוסף, של ניכור משפחתי או התרחקות מן הדקירות/פציעות שיכתימו את הדף הלבן. החוט ומלאכת התפירה משמשים, אם כן, ככלים משמעותיים למחשבה ויצירה מושגית עבור טובה לוטן, וכך התוו הם יצירתה האמנותית.

 

מאיר סידי

הרקמה, מלאכה שנתפסה לאורך הדורות כנשית, עומדת במוקד יצירתו של האמן מאיר סידי. הרקמה מהווה עבורו טכניקה ליצירת דימויי דיוקני דמויות ממשפחתו, של אנשים שנפטרו זה מכבר, וכאלה שעודם בחיים. דיוקנים אלו הם כרקמת חיים, ריאלית ומטאפורית בו זמנית, שבתוכה מוטמעים זכרונות, מחשבות ורגשות. בין חוטי הרקמה הפיזיים רקומים באופן סימבולי ומטאפורי זכרונות חוויות ילדותו, ואף חוויותיהם של בני משפחתו, שכמו הוטבעו בחוטים עצמם.

מלאכת רקמה שנעשית על ידי גבר מעלה בזכרון את הסיפור המיתולוגי אודות אכילס, גיבור מלחמת טרויה. בניסיונותיה למלט את בנה משדה הקרב, טבלה הנימפה כסופת הרגליים תטיס את בנה התינוק במי נהר הסטיקס הרותחים והמחסנים, אולם משום שאחזה בקרסולו, נמנע ממנו מגע המים, וכך נותר חלק זה בגופו פגיע. ניסיון אחר של תטיס היה להחביא את הנער באולם הנשים (גינקיום) בחצר המלך ליקומדס באי סקירוס. שם, מחופש כנערה, עסק אכילס במלאכת התפירה והרקמה, מלאכות נשיות למהדרין. הגיבור אודיסאוס ביקש לגייס את הנער בעורמה למלחמת טרויה, ולכן חדר לגינקיום והציג בפני הנערות בשמים, בדים, וכל טוב שאהוב על נשים. הנער אכילס לא התעניין באלו, והמשיך לרקום, אולם כאשר הוציא אודיסאוס מאמתחתו כלי נשק ותקע בחצוצרות קם הנער ממקום מושבו, וכך התגלתה התרמית, הוא גוייס אחר כבוד להילחם, ומלאכת הרקמה הפכה למלאכת לחימה. אריג הבד שכיסה את אכילס כשהתחפש לנערה, וכן אריגי הבדים אותם רקם במסתור זה, עשויים להיתפס כמטאפורה למלאכת היצירה של סידי: עבודות הרקמה אותן הוא יוצר הן כמעטה לטראומות ופצעי העבר, אולם באותה עת כמלאכת התמודדות עימם. העבודות: Love Me ו- Why Don't You המוצגות בתערוכה זו הן דימויים מופשטים שמקורם החזותי בשקופית אזעקה של מלחמת המפרץ. בנוסף לכך, דימויים אלו נדמים לשטיחים, וכך הם כביטוי לאינטימיות וחום ביתיים, ואולי ככמיהה לחום משפחתי שאבד. חוט הרקמה הוא, אם כן, אמצעי טכני ורעיוני בו זמנית ביצירתו של מאיר סידי, וכך הוא התווה את חוט יצירתו.

 

בתיה שני

מלאכת הרקמה ביצירתה של האמנית בתיה שני היא בעלת משמעות עמוקה ואף כפולה: ראשית, זוהי טכניקת היצירה העיקרית המשמשת אותה, ושנית, בדים רקומים ישנים שהושמשו זה מכבר מהווים לעיתים את מצע יצירתה. מפה ישנה הרקומה בעיטורים צמחיים מבית הוריה שימשה עבורה כמצע לרקמה מעשה ידיה, וכך גם אריגי בדים משומשים, בגדים שנלבשו ושאריות בד הנושאים עימם זכרונות. מצע זה יצבור את המחשבות והרגשות של האמנית עצמה, שיהפכו כעת לזכרונות נוספים.

שני אף מדגישה את קיומו של משחק המילים המשולש – טקסט, טקסטיל, טקסטורה ביצירתה.

בין הדימויים שמועלים על ידה של שני הן דימויי אלות יופי ופוריות עתיקות ונשים שופעות, כשיר הלל ליופי הנשי. דימויי נשים, וכן דיבור אודות הנשיות הם נושאי יצירה עבור שני בעבודות אחרות, בהן הנשיות נקשרת עם היבטים אחרים – חיפצון האישה, ניצול ודיכוי. בעבודות אלו מופיעות גם כתובות העוסקות בנושאים אלו, מכתמים ואימרות, וכן הצהרות אודות כוחן של נשים למרות הניסיונות להחלישן. לעבודות אלו  קשר מובהק להיותה בעבר עובדת שיקום במשרד הביטחון שטיפלה במשפחות בעת משבר ומצבי טראומה, ובנשים שנפגעו על ידי בן משפחה או תוקף אחר. לימים כאמנית, היא תעסוק ביצירתה בעוולות נגד נשים והיותן עדיין מוקד לניצול, וודיכוי, למרות השינויים החברתיים הנרחבים שנעשו בשנים האחרונות.

מתוך כך, ניתן לראות את מעשה הרקמה ביצירתה של שני כמעשה מטאפורי בעל משמעות כפולה: הן כמתן ביטוי לקולן של נשים שנפגעו, כמעשה פילומלה שרקמה את דבר אינוסה על צעיף לאחר שלשונה נכרתה בידי התוקף; והן כמעשה המנציח את הדקירה והצלקת הנפשית שנותרה בליבה של המותקפת.

בתערוכה זו מוצגות שתי סדרות של עבודות: 1. סדרה המבוססת על בדי סדין לבן הרקומים באמירות ומכתמים בין דימויים מופשטים, כהרהורים צפים ועולים. הרהורים אלו הם כמחשבותיה של האמנית אודות סיפוריהן של נשים, או מחשבותיהן של נשים שנוצלו.  2. סדרה המבוססת על דימויים מופשטים בצבעוניות עזה, כאשר הצבע הבולט בה הוא אדום. הצבע האדום הוא כדימום הנובע מפציעת המחט, ועם זאת הדימוי עצמו מסוגנן מאוד, והוא למעשה עיטור נעים לעין, כעיבוד של הצלקת והפיכתה לרקמת חיים שכעת היא מענגת למראה, כמטאפורה להתבגרות ובשלות. החוט שזור ביצירתה של בתיה שני כאמצעי ראשון במעלה, הן כביטוי שנעשה על ידי האמנית למצוקותיהן של נשים והטראומות שהתוו את חייהן, והן כביטוי אמנותי מקורי שהתווה את מהלך יצירתה.

 

בל שפיר

בל שפיר היא אמנית רב-תחומית היוצרת במגוון מדיות: ציור, פיסול, מיצב ומיצג, כאשר

החוט, המחט, הבד, הרקמה והסריגה הם אמצעים דומיננטיים ביצירתה. אמצעי אמנותי מקורי ומיוחד במינו השב ונשנה בעבודתה הוא שזירה של שיער סוס לכדי מארגים עדינים. השימוש בשיער סוס נובע מחוויות ילדותה כמי שגדלה לצד סוסים, שכן הוריה ניצולי השואה התיישבו בעיר אמברג לאחר סיום המלחמה, שם הקים אביה חווה לגידול סוסים שהפכה למקור לפרנסת המשפחה. במהלך מיצגים שמקיימת האמנית בהשפעת לימודי אמנות הבוטו ביפן היא לעיתים עוטה את מארגי שיער הסוס, מהם היא נובעת כגולם שנולד לחירות. השילוב בין מארגי שיער הסוס והמיצג הוא כטקס לידה מחדש או טקס חניכה אותו ניתן לראות כסימבולי לנוכח עזיבתה של האמנית את בית הוריה, עלייתה ארצה לבדה בשנת 1972 בהיותה בת 19, ותחילתה בחיים חדשים. לאחר עלייתה ארצה, כמו ארגה האמנית את חייה מחדש, ושילוב שיער הסוס ביצירתה האמנותית הוא כשריד סימבולי לחוויה מכוננת זו. עבודת סריגת לולאות הקרושה המוצגת בתערוכה זו היא כמארג של תאים הצומחים ומתפתחים לכדי אובייקט אורגני בעל צורה אמורפית הנעצרת רק בשל המרחב המוגבל. מארג זה עשוי להיות מפורש כדימוי מטאפורי לתהליך יצירה שופע ובלתי פוסק מאז החלה עזבה האמנית את חייה הקודמים והחלה בחיים יצירתיים חדשים. כמו כן, נראה שנטייתה של שפיר ליצור דימויים המדמים אובייקטים אורגניים מקורה, באופן מודע או לא, בלימודי הכימיה שלה בשנים שלאחר סיום לימודי התיכון וטרם עלייתה ארצה. עניינה במדעי הטבע אכן בא לידי ביטוי ביצירתה בראשית ואמצע שנות האלפיים, שעסקה בהתערבות האדם בסדרי הטבע בעבודות פיסול זעירות שדמו לגלמים עשויים חוטים, ואשר הוכנסו לתוך צלחות פטרי, כמעין מוטציות של בעלי חיים זעירים.

ניתן להבחין איפוא במוטיבים חוזרים ונשנים ביצירתה של שפיר: חוטים, גלמים, מארגים ושזירה המקבלים מימד של טקסיות באמצעות שילוב של מיצגים הנעשים על ידה.

מכלול מוטיבים אלו בשילוב דרכי ההבעה האישיים של האמנית מהווים ביטוי למהלכי חייה. באופן זה שזורים החוטים ומלאכת הסריגה והרקמה בחייה ומתווים את יצירתה האמנותית.

 

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
אוצרת התערוכה
 
משתתפים: דבי אושרת / אורנה דגני / טסי כהן פפר / טובה לוטן /  מאיר סידי / חוה פוליבודה /  נעמי צוקר / בתיה שני / בל שפיר / לידה שרת מסד

 

ד"ר נאוה סביליה שדה
גלריה "במרכז", מרכז האמנויות הרב תחומי, הוד השרון
2023