"שדות אור" – חנה כהן

"שדות אור" – חנה כהן, בגלריית מרכז האמנויות הרב תחומי, הוד השרון, ינואר 2013 .

שלוה על שדה וניר נפרסת
 
חמה קרני אורה כונסת
 
דממה את כנפיה, אט פורסת
 
אמא עולל אל חיקה אוספת
 
שלוה…
 
(עמוס צידקוני)

הנופים הבהירים, הילדיים משהו, הפרושים בתיאורי הנוף של חנה כהן, נדמים במבט ראשון לשטיחי פסיפס. כהן, ציירת אשר התנסתה בכל סוגי הטכניקות, פיתחה אסתטיקה יחודית המתבססת על שכבות צבע בנגיעות מכחול כתמיות קטנות וצפופות, כמארג שברירי וקישוטי של רצפת פסיפס. שפה אמנותית זו שימשה ציירים לאורך תולדות האמנות כגון אמני סגנון הפוינטיליזם (Pontillisme), אשר השתייכו לזרם הפוסט אימפרסיוניזם בשלהי המאה ה- 19. אמנים כגון ז'ורז' סרה (Georges Seurat) ופול סיניאק
(Paul Signac) כיסו את משטח הבד בנקודות וכתמים של צבעים טהורים במטרה ליצור אשליה אופטית, אשר תגרום להתמזגות הצבעים בעין הצופה בהם ממרחק מסוים. אמנים בני זמננו, אשר בחרו בסגנון ציור דקורטיבי זה, הינם טל מצליח, אשר לציוריה אופי ססגוני ואקספרסיבי שמאחוריו חבוי עצב רב ("הקונספט הלך לטייל", 2009, מוזיאון תל-אביב); וידיד רובין, שעבודותיו מתמקדות בנופי ילדות דקורטיביים המצטיינים בפשטות ילדית, כגון בית, עץ וטרקטור ("צבע חרוש", 2010, מוזיאון תל-אביב). בניגוד לאופי הגדוש והצבעוני בעבודותיהם של מצליח ורובין, נסוכים על ציוריה של כהן טוהר, בהירות וזוהר, והם כמו מקרינים אור פנימי הנובע מבין הכתמים העדינים. נגיעות המכחול אכן יוצרות התמזגות הרמונית בעין המתבונן, אולם הקומפוזיציות אינן אשלייתיות, היות שתפיסת המרחב בציורים אלו, כאילו במפגיע, הינה שטוחה ודו-מימדית. ואמנם, כהן אינה מבקשת לעסוק ביצירתה בנסיון ליצור טבע אשלייתי, אלא דימויים המקבילים לטבע, בעלי חוקיות פנימית משלהם. חוקיות זו מתבססת על חלוקה למשטחים שכמו נצפים ממבט עילי, היעדר פרספקטיבה וצבעוניות בהירה. הברוש הינו מוטיב חוזר בציוריה של כהן, ומהווה עבורה סמל לאדם ולנטיעתו בקרקע, בעוד השדות הינם מטאפורה למרחבי הרגשות והתחושות. נופים כגון שדות חיטה, חול, ים ויערות הינם עבור כהן בבחינת סמלים למחזוריות החיים והקיום, והחזרה הכמעט אובססיבית על דימויים כגון שלושה ברושים, גבעות ושדות הינה כהבטחה להמשכיות ההוויה. מבחינה זו, ניתן להקביל את יצירתה של כהן לפסיפס הרומי העתיק (מאה שניה לספירה), אשר מחזוריות החיים והטבע הינה נושא תדיר השב ומופיע באמצעות דימויים ומטאפורות רבים באמנות זו. בחלק רב מעבודותיה עושה כהן שימוש בצבע זהב, אשר מעניק לדימויים מימד יקר ערך כשל תכשיט. הקבלה ליצירתו של הצייר האוסטרי גוסטב קלימט (Gustav Klimt) בן סוף המאה ה- 19 ותחילת ה- 20, אשר יצירתו שופעת שימוש בזהב, הינה מתבקשת. ביצירה כגון "הנשיקה" (1907-8), מתמזגים זוג האוהבים זה בזה כשהילת זהב מקיפה וכמו מקדשת אותם, בעוד אין הם נתונים לכח הכבידה ולחוקיות הארצית בשל שטיחות הציור והיעדר הפרופורציות. באופן דומה, אף ביצירתה של כהן מתבטלת החוקיות של העולם הגשמי, ונופיה כמו קוראים לצופה לטבוע בהתבוננות רוחנית – מדיטטיבית, ולשקוע בהרהורים בינות לנקודות הצבע הקורנות. תהליך היצירה עצמו הינו עמלני, וכפי שציינה כהן עצמה, הוא לכשעצמו נוסך שלווה. חוויה דומה ביקשו ליצור אמני אסכולת ניו יורק שפעלו בארה"ב בשנות החמישים, כגון ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), מארק רותקו (Mark Rothko), וכן ברנט ניומן,(Barnett Newman), אשר ביקשו ליצור אמנות מופשטת שתבטא את הנשגב והטרנסטדנטלי. באופן דומה, מזמינים שדותיה של כהן את הצופה לטיול קסום במרחבי הרגש, ולחוויה אסתטית–רוחנית שטופת אור, שלווה ורוגע.